אפשר להשוות את הנפש שלנו לבצל. יש בה שכבות שנבנות ונאספות עם השנים: בפנים יש את התכונות שאיתן נולדנו, מעליהן את כל הדברים שלימדו אותנו הורינו וחברינו בילדות, ואז מגיעות כל השכבות שצברנו בבגרותינו. כשאדם מגיע לבגרות הוא מורכב מהמון שכבות, שיוצרות את הנפש שלו והופכות אותו למי שהוא.
כשאנו מזדקנים, קורה תהליך הפוך: השכבות מתחילות להתקלף. בהתחלה יורדות השכבו של האגו והעמדת הפנים, ואחריהן לאט לאט שכבות נוספות מתקלפות. לא אצל כולם כמובן, ולא באותו הסדר, אבל יש אנשים שבזקנתם חוזרים לאט לאט לבצל שהיו בילדותם.
לצערי, בשנים האחרונות הייתי עדה להתדרדרות במצבה של סבתי, תחילה היא רק שכחה איפה היא שמה את המפתחות או הארנק, ואחר כך הא שכחה איפה היא גרה. היום אפשר להשוות אותה, מנטלית, לילדה: היא נהנית ממוזיקה וריקודים, צריכה שישחקו איתה, והיא אף חזרה לדבר בולגרית, שפת אימה. כשהשכבות התקלפו לאיטן, התגלו כל התכונות שנמצאות בבסיס שלה: היא אוהבת אופנה, יש לה חוש הומור וילדים מאד משמחים אותה. וכך קורה שלמרות שהמון פעמים היא לא מזהה אותי, היא תחמיא לי על הביגוד ותשאל מה שלום הילד (כי אותו, היא דווקא זוכרת).
מצבה המתדרדר של סבתי הבהיר לי את החשיבות שיש לנו ההורים על חינוך ילדינו. ילדי, כפי שאני מכירה היום, יחזרו יום אחד בבגרותם להיות שוב ילדים. מה אני רוצה ללמד אותם היום שיועיל להם בזקנתם? מה חשוב לי שיהיה להם בשכבות הכי בסיסיות? התשובה דווקא קלה: מבחינתי חשוב לי שהם ידעו לחוות אושר שאינו תלוי בגורמים חיצוניים, שתהיה להם היכולת לחוש שמחה והערכה לכל הדברים הטובים שסובבים אותם בחיים. דברים אחרים לא נראים לי חשובים: תחרותיוית, הצטיינות בלימודים, מוסר עבודה. כל אלה חשובים, אבל לא עכשיו, לא בבסיס. כשהם יהיו בוגרים יותר הם יוכלו לבנות את השכבות הנוספות, היום הם בונים את הליבה.
ואם בזמן עסקינינו, הנה שעון שהכנתי לעצמי:
כשאנו מזדקנים, קורה תהליך הפוך: השכבות מתחילות להתקלף. בהתחלה יורדות השכבו של האגו והעמדת הפנים, ואחריהן לאט לאט שכבות נוספות מתקלפות. לא אצל כולם כמובן, ולא באותו הסדר, אבל יש אנשים שבזקנתם חוזרים לאט לאט לבצל שהיו בילדותם.
לצערי, בשנים האחרונות הייתי עדה להתדרדרות במצבה של סבתי, תחילה היא רק שכחה איפה היא שמה את המפתחות או הארנק, ואחר כך הא שכחה איפה היא גרה. היום אפשר להשוות אותה, מנטלית, לילדה: היא נהנית ממוזיקה וריקודים, צריכה שישחקו איתה, והיא אף חזרה לדבר בולגרית, שפת אימה. כשהשכבות התקלפו לאיטן, התגלו כל התכונות שנמצאות בבסיס שלה: היא אוהבת אופנה, יש לה חוש הומור וילדים מאד משמחים אותה. וכך קורה שלמרות שהמון פעמים היא לא מזהה אותי, היא תחמיא לי על הביגוד ותשאל מה שלום הילד (כי אותו, היא דווקא זוכרת).
מצבה המתדרדר של סבתי הבהיר לי את החשיבות שיש לנו ההורים על חינוך ילדינו. ילדי, כפי שאני מכירה היום, יחזרו יום אחד בבגרותם להיות שוב ילדים. מה אני רוצה ללמד אותם היום שיועיל להם בזקנתם? מה חשוב לי שיהיה להם בשכבות הכי בסיסיות? התשובה דווקא קלה: מבחינתי חשוב לי שהם ידעו לחוות אושר שאינו תלוי בגורמים חיצוניים, שתהיה להם היכולת לחוש שמחה והערכה לכל הדברים הטובים שסובבים אותם בחיים. דברים אחרים לא נראים לי חשובים: תחרותיוית, הצטיינות בלימודים, מוסר עבודה. כל אלה חשובים, אבל לא עכשיו, לא בבסיס. כשהם יהיו בוגרים יותר הם יוכלו לבנות את השכבות הנוספות, היום הם בונים את הליבה.
ואם בזמן עסקינינו, הנה שעון שהכנתי לעצמי:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה