יום הולדת בלשים - ההכנות

ליורש העצר ימלאו מחר 6 שנים. ובדומה לשנה שעברה, גם השנה נערוך לו יום הולדת כדת וכדין. והשנה יום הולדת בלשים. 
החלטתי להרחיב קצת את ההתרגשות מהמאורע ולהגיע לגן לפעילות מקדימה שתבנה את המתח לקראת המסיבה. ומה יותר מתאים לבלשים מלפתור פאזל? התוכנית המקורית היתה להדפיס את הדמויות הנהדרות שעיצבה אחותי לאירוע על מדבקות גדולות, להדביק על קרון וליצור פאזל (את הדמויות עוד תפגשו בפוסט היום הולדת הרשמי). אבל המדפסת לא שיתפה פעולה ולכן החלטתי לעשות זאת בדרך הישנה והטובה: ציור ביד וצביעה בטושים. האמת, היה כיף.
והנה הציורים שהוכנו (3 פאזלים):

ולאחר כבוד נחתכו לפאזלים

הילדים בגן התחלקו לשלוש קבוצות וכל קבוצה קיבלה פאזל. הדגש היה על שיתוף פעולה בתוך הקבוצה: הקבוצה שחבריה ישתפו פעולה הכי טוב תצליח לחבר את הפאזל ראשונה. ואכן כך היה. ההנאה היתה מרובה והילדים כבר מחכים ליום שבת שבו כולנו נהיה בלשים ונחפש את האוצר האבוד...

Hello from the other side

כשהייתי בשנות העשרים המאוחרות שלי הרגשתי מותקפת: כל מי שהיה בסביבתי, חברים ומשפחה, שאלו אותי כל הזמן מתי נתחתן ומה עם ילדים. למעשה אני חושבת שמרבית שנות העשרים שלי עברו בנסיון להתגונן מהמתקפה הזו, מרמור על המצב, וחשיבה על פתרונות יצירתיים איך להתחמק מאירועים משפחתיים. 
לא רצינו להתחתן, ולא רצינו ילדים, ובעיקר רצינו שכולם יצאו לנו מהווריד.
היום, כשאני בת 36 וקצת, עם שני ילדים מהממים (ועדיין לא נשואה), אני רואה את הדברים קצת אחרת. הייתי שמחה אם הייתה לי האפשרות לנסוע בזמן ולפגוש את עצמי בגיל 20 קצת. אני חושבת שהייתי יכולה לתת לעצמי כמה תובנות שהיו מרגיעות אותי ונותנות לי את האפשרות להיות בת 20 פלוס בלי להתעצבן כ"כ על כולם. אבל מכיוון שזה לא ממש אפשרי, החלטתי לכתוב לעצמי הצעירה כמה מילים, מהצד ה"אחר".
קודם כל, הדבר שהכי חשוב לי להגיד ללירון הצעירה, שלמרות שלהביא ילדים נשמע כמו מתכון להמון צרות, עייפות, מחלות וחוסר חיים, הילדים שלי (לירון האמא) הם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. נכון, לא ישנים מספיק, יש המון מחלות, מפגש עם גננות, החלפת טיטולים ושאר אתגרים, אבל האושר שאני מרגישה היום אינו משתווה לשום אושר שהרגשתי אי פעם. האהבה שאני מרגישה כלפי ילדי, היא האהבה הכי גדולה שמישהו יכול להרגיש, וכל הצרות שהזכרתי מתגמדות לעומת התחושות הטובות הנ"ל.
דבר שני שאני רוצה להגיד לה שכל הנודניקים האלה שמאחלים לה "בקרוב אצלך" באמת מתכוונים למשהו טוב ולא להציק. מדובר באנשים שיש להם ילדים והם כבר יודעים את מה שאת (לירון הצעירה) עוד לא יודעת: ילדים, הם באמת שמחה! כל האנשים האלה ממש לא מתכוונים להציק לך אן להלחיץ אותך, הם פשוט מאחלים לך להרגיש את האושר הכי גדול שאת יכולה, אז תודי להם בנימוס ואל תכעסי כ"כ.
ודבר שלישי שאני רוצה לספר לה זה שמאז שיש לי ילדים, כ"כ הרבה טוב קרה לי בחיים: פתחתי שני בלוגים (אופנה, ויצירה), פתחתי קבוצת יצירה בעבודה, ירדתי ל80% משרה, פתחתי עסק, הצטרפתי לפייסבוק, הכרתי המון נשים יצירתיות ואופנתיות, זיקקתי את החיים שלי כך שיכילו בעיקר את מה שמשמח אותי, והוצאתי מהם דברים מרעילים. בקיצור, העובדה שיש לי ילדים הביאה אותי לחיות את חיי בצורה טובה יותר ומזוקקת יותר.
ודבר אחרון, שאני בטוחה שיעודד את לירון הצעירה הוא שילדים מביאים גם המון הזדמנויות ליצור, וזה תמיד משמח.

אז הנה היצירה האחרונה שלי (לילדים):

שמלה לעדי

מכנסיים לעדי

אז מה השעה אצלכן?

הכל התחיל כשהשעון בגן לבונה התקלקל. הגננת העלתה תמונה לוואטצ אפ וביקשה תחליף ואני הצעתי להחליף מנגנון. אמא אחרת מיהרה וקנתה מנגנון חדש, והגננת, שלא הצליחה להחליף לבד, נתנה לי את השעון והמנגנון כדי שאחליף אני. לאחר בירור קצר הבנתי שהמנגנון לא מתאים לשעון, ובחנות היצירה הקרובה לא מצאתי מנגנון אחר ולכן החלטתי שזו הזדמנות פז ליצירה!
אני מניחה שמי שמכורה לפינטרסט כמוני כבר ראתה את הרעיון של שימוש בדומינו במקום ספרות השעון. ובכן, אני ראיתי ומיד רצתי ליישם, והנה התוצאה:

הגננת מרוצה וגם אני, בקרוב אעשה אחד לעצמי!

נפל לי האסימון

תמיד החשבתי את תחום הצילום כתחום שבו יש לי מה לשפר. כשאני מסתכלת על צילומים שעשיתי לבלוג בתחילתו, אני מבינה שצדקתי. איכשהו עם כל יכולת העיצוב שלי, לצלם צילומים טובים אף פעם לא ידעתי. זה תמיד היה נראה לי כמו קסם חמקמק שאיני מצליחה להבין: איך זה שדברים כ"כ יפים במציאות, יוצאים לי כ"כ לא יפים בצילום.
עם השנים, ניסיתי לקחת את עצמי בידיים: החלפתי מצלמה, קראתי טיפים ובלוגים בנושא ואפילו עשיתי קורס אצל דנה ישראלי המהממת (דרך אגב: מומלץ ביותר). אבל למרות כל הידע שצברתי על זויות, גודל צמצם ומהירות התריס, הרגשתי שהקסם החמקמק אינו נגלה לי. נכון, הצילום שלי השתפר: הצלחתי לצלם את הילדים תוך כדי משחק בלי שיווצר טשטוש, שיפרתי את הסטיילינג של עבודות יצירה, ויצאתי החוצה לחפש לוקיישנים מעניינים לבלוג האופנה שלי אבל לא הייתי מרוצה. אם לומר את האמת, אפילו הייתי קצת מיואשת.

ואז התחברתי לאינסטגרם. 
זה קצת מפתיע, אפילו אותי, שבכלל בחרתי להתחבר לאינסטגרם. הרי כל מטרתו היא להעלות צילומים, ואני, כאמור לא מרגישה בנוח בתחום הזה. אבל התחברתי. החלטתי להעלות תמונות של דברים שאני מאד אוהבת: אופנה ויצירה. ככה יהיה לי הכי קל להתמיד. חיפשת את "הקול שלי" כפי שאומרים הממליצים (זהו טיפ נהדר אבל ממש לא הבנתי אותו: למצוא את ה"קול שלך"). והנה זה פלא, התחלתי להרגיש בנוח. 

באינסטגרם אנשים יותר מפרגנים. אולי בגלל שבניגוד לפייסבוק לא כולם רואים על מה עשית לייק ואולי מפני שאנשים פשוט מתחברים יותר לתמונה מאשר לסטטוס, התחלתי לקבל פידבקים חיוביים. ראיתי מה אנשים אוהבים יותר ומה פחות וחיפשתי זויות חדשות ואמירות גרפיות מעניינות בסביבתי. ופתאום מצאתי את עצמי הולכת ברחוב ומחפשת נקודות מעניינות של יופי שאפשר לצלם: מכסה של ביוב, פרחים, עלים יבשים או חתול שיושב על הגג. ונדמה לי, שמצאתי אותו: את הקול שלי.

הבנתי שכל האנשים המצחיקים האלה שעומדים בתנוחות מוזרות ומצלמים לעצמם את הרגליים, הם לא סתם מוזרים, אלא שיש להם את היכולת לראות פריים קטן של צילום בעולם גדול שמתנועע. שפס לבן על הכביש יכול להיות יפה כשמוציאים אותו מההקשר, ושבמכשיר הנייד, שבו זילזלתי עד עכשיו, יש אחלה מצלמה ואפשר להוציא ממנה תוצאות די מדהימות. וגם התחלתי להאמין שזה אפשרי: אני יכולה לצלם, ואפילו לפעמים לצלם תמונות טובות.

אז אני מזמינה אתכן לעקוב אחרי באינסטגרם. תהינה של תמונות טובות ותמונות פחות טובות, אבל מה שבטוח יהיה מעניין. תוכלו לראות איך היום יום שלי הופך לעוד סוג של יצירה קטנה, יצירה על גבי מסך הנייד.

שדרוג רהיטים

לפני זמן לא רב עברנו דירה, וסוף סוף יש סיבה ותירוץ לשדרג רהיטים. המועמדות הטבעיות בעיני היו זוג שידות חומות, עם ידיות שחורות. בעוד שיש אנשים שאוהבים את מראה הריהוט העתיק, לי זה עושה צמרמורות לא נעימות במורד הגב, ולכן היה ברור שהשידות האלה (שקיבלתי במתנה, אגב) יהיו הראשונות שתקבלנה מהפך. 
אך לפני שרצים לצבוע, צריך לעשות תחקירים: איזה צבע מומלץ, איך חוסכים שיוף, ואיפה המחירים הכי טובים. לאחר עיון מעמיק בקבוצה המצויינת  DIY עשה זאת בעצמך- shopping online, החלטתי לרכוש את הצבע החדש שנקרא "שאבי שיק". 

כפי שאתן רואות, הצבע מבטיח כיסוי מלא בשכבה אחת לרוב המשטחים ללא שיוף. גם התגובות בקבוצה היו חיוביות, ולכן החלטתי לרכוש אותו. רכשתי אותו דרך אפליקציית קניה חברתית שנראת Piri (חווית הקניה הייתה מעולה, ממליצה בחום). הצבע עלה 106 ש"ח (כולל משלוח) ל-836 מ"ל.

בתחילה השידה הייתה נראית כמו תאומתה הרחבה של השידה הזו:

התאומה הצרה, תשודרג בעתיד גם היא

וכך ביום שישי, הוצאתי את תכולת המגירות, ויצאתי למרפסת חמושה בצבע, מברשות ספוג (ביקורות בקבוצה העידו שהצבע סמיך ועדיף מברשת ספוג ממברשת רגילה), והמון סבלנות, יען כי רבה העבודה.

מתחילים

התחלתי לצבוע את השידה, בעלת פני השטח המסובכים ביקום. לצערי גיליתי מיד ששכבה אחת ממש לא תכסה את הצבע החום שאני כ"כ "אוהבת"

שכבה אחת, ממש לא מכסה, אפילו לא קרוב

המשכתי לשכבה שניה בתקווה שהנס יקרה, אבל ממש לא. אפילו השכבה השלישית הכזיבה

שכבה שלישית, ממש לא מכסה

וכך המשכתי והמשכתי. היו דרושות בין 5 ל-6 שכבות בכדי לכסות את הצבע המקורי.

בנוסף לכל הצרות האלה. הצבע שנקרא "כחול רגוע" נראה יותר כמו אפור מעונן (יפה, אבל בהחלט לא כחול כמובטח).

זה לקח כ-10 שעות מפוצלות על יומיים כדי לכסות את כל השידה.

לבסוף החלפתי ידיות בידיות קריסטל שקניתי באיביי במחיר מצחיק (הנה לינק)

והרי לפניכן התוצאה:

בסופו של דבר אני מרוצה מהתוצאה, אך אני חושבת שזה היה בזבוז של כסף וזמן להשתמש בשאבי שיק. יכולתי להשיג תוצאות יפות (ובצבע כחול) עם פריימר וצבע לקיר.

השתמשתי בחצי מיכל בערך, מה שמותיר לי עוד רהיטים אפרפרים מעוננים בעתידי.

אז מה אתן חושבות? יצא יפה?