יום כיף בנופי ילדותי

הפוסט של היום לא עוסק ביצירה של אומנות אלא דווקא ביצירת זיכרונות ושיטוט בזיכרונות. השבוע החלטתי לעשות עם הילדים יום כיף. הבוקר התחיל בשיעור ספורט אצל מורן. אני מתאמנת אצל מורן כבר זמן מה, התלמידות של מורן הן בדרך כלל אמהות בחופשת לידה שבאות עם התינוקות, הפעם גם אני זכיתי להביא את התינוקות שלי לשיעור :) הילדים כ"כ נהנו, ואני חשבתי למה אין חוג כזה? זה באמת שוס גדול ומכניס מוטיבציה לכל הצדדים המעורבים!

אחרי שיעור הספורט, התקלחנו ואכלנו יצאנו לסיור ברחובות בני ברק בהם גדלתי. כמובן שמה שקרה באוטו היה זה:

בהתחלה חשבתי שוויז הביא אותי לרחוב הלא נכון! הכל כ"כ השתנה. הרחוב שבו גדלתי גבל פעם בפרדס, שהיום יש בו שכונה שאני לא מכירה. הבית שבו גדלתי כבר לא קיים ובמקומו יש בית דירות שנראה גדול מדי לרחוב. בתי כנסת וישיבות מפוארות משובצים בין הבתים העייפים. 

בגינה שבה התנדנדתי כילדה אין עכשיו מתקנים, נשאר רק העץ עליו הייתי מטפסת:

את הרחוב זיהיתי רק כשהסתכלתי עליו מהגינה

כל המקומות שאהבתי כילדה כבר לא קיימים: הגינות, השדרה המוצלת, המתנס ומגרש הכדורסל. הכל הוחלף בישיבות, בתי דירות או בתי כנסת.

פעם הייתה פה שדרה רחבה מאד מוצלת, היום זה רחוב חד סטרי:

היה חם, ואני גלשתי בין גלי הנוסטלגיה.
לאחר שהתעייפנו החלטתי לקפוץ עם הילדים לקניון איילון. חשוב להבין בנקודה זו שהילדים שלי לא ממש יודעים מה זה קניון. אולי היינו פעם או פעמיים באיזה קניון, אבל זה היה בעיקר לצרכי ג'ימבורי. מה בטוח, מעולם לא לקחתי אותם לסיבוב שופינג.

לכן, זה היה מעניין מבחינתי להכניס את שני אלה לקניון איילון. לראות את התגובות שלהם למזרקות, לחנויות לאנשים

לעידו יש צליאק, כך שבדרך כלל אנחנו לא אוכלים בחוץ (אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבהם אכלנו איתו מחוץ לבית), בטח ובטח לא מקדונלד. התמונה הבאה היא נדירה כי בה תוכלו לראות ילד בן שמונה שאוכל בפעם הראשונה בחייו מקדונלד:

גם עדי טעמה מה"קציצה" (כלשונה) בפעם הראשונה

לסיום יום הכיף עשיתי עוד משהו שלא קרה מעולם: נכנסתי עם שניהם לחנות בגדים וכל אחד בחר פריט אחד. עידו בחר חולצה עם פייטים שמחליפים את הדמויות

עדי בחרה נעליים של נסיכות

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. מלאים בזכרונות חדשים.

אני אוהבת את החופש הזה!

נשיקות,

לירון